שמונה בבוקר, קור אימים, גשם זלעפות, כביש רטוב. הוסיפו על אלה קורס נהיגת מירוצים של ראם סמואל במסלול ערד, שנראה כמו מסלול ראליקרוס לאחר שיטפון, והנה לכם מתכון מפחיד.
מפחיד, אבל זה לא מה שיעצור חולה הגה כמוני. לאחר נסיעה בערפל כבד מגיח מסלול ערד באופק, מלא בוץ ושלוליות. אני נכנס בזהירות למסלול וחוצה שלולית עמוקה – נראה מגניב, אבל הבראבו שלי פחות אהבה את זה. בפיטס ממתינות שבע יחידות של פיג'ו 208, שנראית כמו 208 רגילה, אבל פרט לרצפה ולשם, אין להן הרבה משותף
.
הכרת המכונה
פיג'ו 208 קאפ הוא הוא רכב מירוצים לכל דבר ועניין, שנבנה במיוחד למסלול ולליגות מירוצים על-ידי פיג'ו ספורט. הרכב מצויד במה שנדרש כדי לעמוד בתקינה למירוצים, כמו מושבי מירוץ עם רתמות, כלוב התהפכות המרותך לשלדה או מערכת כיבוי בהתלקחות. גם המפרט הטכני מכוון למסלול, וזה כולל מתלים מתוחכמים ומערכת בלימה חזקה ועמידה.
המנוע בקאפ הוא 1.6 ליטר אטמוספרי, המפיק 140 כ"ס ב-6650 סל"ד ו-17 קג"מ ב-5750 סל"ד, ולתיבה הידנית 5 הילוכים. בצד השני של המשוואה משקל של 960 ק"ג, כך שיחס ההספק/משקל בהחלט טוב. להשלמת האווירה, מצטרפת מערכת פליטה שמוציאה סאונד מטריף וניחוחות של דלק 98.
קורס תיאוריה
מתחילים. התיישבנו לשיחה לפני העלייה למסלול. נו... מה עכשיו?! הרי באתי לנהוג. אבל החלק העיוני חשוב לא פחות מהמעשי. השיחה כללה הסבר על תוואי המסלול, התייחסות לנהיגה על כביש רטוב, הבהרת מושגים כמו תת היגוי, היגוי יתר וכו'. אני חסר סבלנות, ורוצה לקום, אבל המדריך עוצר – "רגע, יש פרט חשוב שלא ציינתי, לרכב אין בקרות, לא ESP, לא ABS, שום דבר. אתה מחליק ואין מה שיתקן".
מפלס הלחץ עלה עוד. טוב, אני אומר לעצמי, אני לא בטוח שאני רוצה להיות ראשון. בנחמדותי הצעתי לבחור שחלק איתי את הקורס להיכנס למקצה הראשון.
קטע מקדים
אני קצת באופוריה, קצת לחוץ, אבל מת לעלות על המסלול. הבעיה מתחילה איתי; דמיינו אדם שגובהו 198 סנטימטרים, רחב גוף, מנסה להיכנס לדבר הזה. זה לא הסידור הכי אידיאלי, אבל עם קצת מאמץ וגמישות נכנסתי לרכב.
הרכב עירום לחלוטין ואין בו אבזור נוחות מכל סוג. כריות אוויר? הצחקתם אותי. הראות החוצה לא הכי טובה, זה רק אני, ההגה, לוח מחוונים דיגיטלי וכלוב התהפכות. מקצה ראשון הוא מקצה היכרות עם הרכב והמסלול. אני נוהג והמדריך לידי מסביר על כניסה לפניות, קווי מסלול, בלימות, הפניות הגה וכל מה שקשור לנהיגה ספורטיבית.
ספין, לא פוליטי
ממקצה למקצה הקצב עולה ואיתו הביטחון. ההיכרות עם הרכב משתפרת הכרת המסלול עולה כיתה, אני מרגיש טוב עם עצמי, ואומר לעצמי, כלומר להם "יאללה, תחתימו אותי לעונה הבאה כבר, למה אתם מחכים".
המדריך השתתק פתאום, הגברתי קצב, איזה כיף. הגעתי לישורת, ברקס מאוחר, הגברתי את עוצמת הבלימה לקראת הפנייה, איבדתי אחיזה, הטוסיק יצא החוצה. בום.
הספין הראשון שלי. כל הביטחון שהיה לי נפל לרצפה. התעשתי מהר וחזרתי לפיטס, המדריך הסביר לי איפה טעיתי, ומסתבר שהוא השתתק בכוונה כדי שארגיש ביטחון, אגביר את הקצב ואעשה את הטעות הזו. במבט לאחור, רק ככה לומדים.
דברים מתחברים
בין המקצים המדריך משוחח עם כל אחד ואחד מאיתנו, מציין איפה הטעויות ומהן המעלות, ואז הדברים מתחילים להסתדר, ואז אני נוכח לדעת שהחלק העיוני באמת חשוב.
במקצים האחרונים הרגשתי שהכל מתחבר. הביטחון עלה, אבל לא יותר מדי כמו במקצה הראשון, נשארתי מרוכז כל זמן הנהיגה והרגשתי שיפור אדיר ביחס למקצים הראשונים.
אני מתחיל ליהנות, ולקראת הישורת מדביק את הדוושה, ומוציא מהמכונה צווחה של 1.6 אטמוספרי בלי שום ממיר שחוסם את הפאן. זו חוויה שקשה לתאר במילים, אבל אני מקבל עור ברווז, ואני ממש לא מגזים. פשוט, כיף אדיר.
לימוד, חוויה
את היום הזה לא אשכח לעולם. הגעתי למסלול עם פחד משתק, הבנתי שהשד לא נורא והצלחתי להוציא את המיטב מהיום הזה. היום היה קשה, מאתגר, מעייף וכיף באותה מידה, למדתי המון וממליץ בחום. אני חושב שכל מי שאוהב לנהוג צריך לעבור קורס כזה.
אני מוקיר תודה על כך שהייתה לי הזכות לעבור את הקורס הזה, ומה שבטוח זה שאחזור למסלול, בין אם לתרגול עם הרכב שלי או לקורס נוסף.
